עדשות פריים – חמישים מ"מ

50mm on FF

עדשת 50 ממ צמצם 1.7 היתה העדשה הראשונה שלי, שהגיעה יחד עם מצלמת הפנטקס סופר פרוגרם אי שם לקראת סוף המאה הקודמת (1986, אבל מי זוכר). השתמשתי בה באופן בלעדי כשנה/תים עד שהתמכרתי לזום 28/200 של טמרון והנחתי אותה די בצד. כשפעם אחת חזרתי לצלם בה, הופתעתי מאיכות התוצאה בתמונות המודפסות. אבל לא ממש הבנתי מהיכן זה מגיע. למצלמת הניקון פילם שלי N80 – היו רק שתי עדשות זום. רק בשלב מסוים בצילום דיגיטלי חזרתי לעדשות פריים, והראשונה היתה הניקון 50 1.8D הקומפקטית והזולה מאד יחסית לתוצאות שהיא מפיקה. אבל על מצלמות קרופ ה 50 מתנהגת כמו 85, ובחלללים סגורים היא פחות שימושית. אבל ממש רק לאחרונה, כשרכשתי את הסיגמא ארט 1.4 – הבנתי מה פספסתי כל השנים.

באורך המוקד הזה, על מצלמת פול פריים, זו עדשה מאד גמישה המאפשרת גמישות ותנועה שמספרת את הסיפור כולו בכמה צעדים קדימה או אחורה, ללא צורך לעצור את הצילום. אורך המוקד הזה מאפשר זוויות שונות ורקעים שונים גם במרחב מוגבל, נניח ע"י צילום בזווית לא ישרה לרקע (נניח בניין מאחור).
צילום בצמצם פתוח לרווחה מאפשר שימוש גם ברקע עמוס.
בצמצמים סגורים יותר מ 2.0 באורך מוקד הזה צריך להקפיד על מרחק גדול יותר מהנושא לרקע

יתרון נוסף לאורך המוקד הזה, הוא שעם עדשת ה 50 ממ אפשר לגוון בין תמונות אנכיות ואופקיות לרוב.
בעדשת 35 ממ בד"כ יש נטייה לצילום אופקיים, המספרים את סיפור הסביבה של הנושא המצולם.
בעדשת 85 ממ או 135 ממ יש נטייה לצילומים אנכיים, כי הן עדשות שאמורות לבודד את הנושא מהרקע, ומושלמות לתמונות תקריב (ראש כתפייים)

ה50 היא נקודת אמצע מושלמת בין ה 35 וה 85 ומאפשרת לנצל את היתרונות של שני אורכי המוקד הללו –
היא מספיק רחבה, אם נתרחק מספיק לצילום גוף מלא או חצי גוף כדי לספר סיפור המרחב כולו,
ובצמצם פתוח ומצילום מקרוב מאפשרת Close Up, מה שב 35 ממ ייצור עיוותים.

הטיפים מבוססים על הסרטון הבא של Julia Trutti