אודות

גרסה ארוכה של הסיפור שלי בהמשך. פה – ממש בקצרה:
שמי יגאל חכמון, יליד 1960, תושב מודיעין. אני מצלם כתחביב מאז 1987, ועם מהפכת הצילום הדיגיטלי והאינטרנט, התחביב הפך לממכר יותר, עם נטיה לצילום אמנותי, ועם הזמן, גם מקצועי.  הראיה הצילומית מלווה אותי לכל מקום, עם מצלמה, או בלעדיה. מצלם אנשים בסיטואציות טבעיות ופורטרטים, נוף אורבני וטבעי, ומחפש רגש וסיפור או מסר, פחות "תראו איזה יופי". יש לי חולשה מיוחדת לצילומי שחור לבן, שבצילומים מתאימים מדגישים מה שצריך.

My Story

שמי יגאל ואני צלם מקצועי. זה לא המקצוע הראשון שלי, ורציתי לספר איך הגעתי אליו.
כשאמא שלי הלכה לעולמה, לפני כמעט 20 שנה, כשהייתי בן 41, ישבנו בשבעה והעברנו בינינו וגם למנחמים, אלבום מנוילן קטן שכלל קטעי סיפורים ושירים שחיברה כתובים בכתב ידה, שאותם חתמה במילים "עקרת הבית הכותבת במטבח בזמן הבישול". הקטעים הכתובים האלו נשארו המזכרת האחת שנשארה לאורך זמן, חיבור ישיר לרגשות ולמחשבות שלה.

בחייה, לא מספיק הערכתי את הכתיבה שלה, אבל אחרי מותה, הכתבים קיבלו ערך נוסף. אז הבנתי שכדאי שאשאיר משהו אחרי, משהו אישי שאני יצרתי, והתחלתי לסרוק ולהעלות צילומים לגלריות הצילום באינטרנט של אז ולהשתתף בפורומים. אח"כ הצטרפתי למועדון צילום מקומי במסגרתו למדתי והושפעתי מאמנים רבים שהירצו שם וקיבלתי משוב מהמנחה וחברי המועדון. צילמתי נושאים מגוונים ופיתחתי סגנון. אספר כאן על שלוש סדרות משמעותיות שצילמתי.

הנושא לתערוכה השנתית השלישית בהנחיית יאיר ברק הוגדר "מקום". אני גם רוכב אופניים, תושב מודיעין, יער בן שמן היה הבית השני שלי בסופי השבוע, אחרי שבוע עבודה משרדית, די חד גונית, מרובת שעות, נסיעות ופקקים, ובעיקר ללא משמעות אישית וסיפוק. כך שהמקום שהחלטתי לעשות בו את הפרוייקט הצילומי היה שבילי רוכבי האופניים ביער בן שמן. הפרוייקט נקרא סינגלים (סינגל זה גם כינוי לשביל לרוכב בודד, וגם שם שמתאים לתחושותי במשך הפרוייקט) יצאתי לבדי בימי שישי לקראת שקיעה, וצילמתי סינגלים לאופניים ביער בן שמן. כמו ברכיבת סינגלים שבה חייבים להתרכז ברכיבה, בכאן ועכשיו, אחרת נופלים, וזה מניסיון, גם צילום מהסוג הזה דורש ריכוז, והיה עבורי סוג של מדיטציה. הלכתי בשבילים, העמדתי חצובה וצילמתי שוב ושוב שבילים שונים, שחלקם ברורים בשטח וחלקם לא, לדוגמא מדרגת סלע שעליה עקבות צמיגים. ברוב הצילומים השביל מוליך לשום מקום, אין שמיים בקצה השביל, ובאחד שיש, השמש ממש לקראת שקיעה.
בשולי השבילים ראיתי גם עצים שנפלו, קוצים שיבשו, וצילמתי גם אותם. חלקם היגיעו לתמונה שהודפסה כגריד והוצגה בתערוכה השנתית במקום בולט. כפי שכתבתי, הייתי במשבר תעסוקתי אישי, משולב במשבר גיל ה50. ואם זה לא מספיק,

בשנה העוקבת, אשתי ואני התמודדנו עם משבר בריאותי, טיפולים לקראת ניתוח לא פשוט, וחזרתי ליער כמה פעמים וצילמתי עצים שנכרתו או נפלו בסערות שהיו באותה שנה.
קראתי לסידרה Some Of You Are Going to Die.

שבע שנים אח"כ, דוד שלי נפטר, ונקבר בבית קברות חדש בכפר סבא. שמתי לב למשטחי הבטון היצוקים המחכים למתים חדשים, וצילמתי אותם על רקע ענני החורף. . הלכתי לחפש עוד כאלו, וצילמתי עוד ועוד שטחים עתודה ריקים בעוד בתי קברות. בבית הקברות המתפתח בעיר מגורי מודיעין, היו כמה מתחמים של משטחים בטון כאלו, ממוספרים. גם לסדרה הזו השתמשתי שוב באותה כותרת: Some Of You Are Going to Die

למה Some ?
עתידנים מדברים על אלמוות בין היתר במובן של שילוב אדם ומכונה, טכנולוגיה שתאפשר להעביר את כל זיכרונותינו ואופן החשיבה שלנו למחשב. עד אז, מי שיוצר יצירה אישית. משהו שיכול להשאיר אחריו ויכול לחבר אנשים לרגשותיו, אמנם לא מקבל פטור מהמוות, אבל זה בינתיים הכי קרוב.
לפני שמתים, יש חיים שצריך לחיות, ולא להסתפק בלנשום. "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי" זו לא רק פרסומת למכוניות אלפא רומיאו. לא צריך למות כדי שליצירה תהיה משמעות עבור היוצר עצמו. במהלך השנים הצילום שלי השתפר, בעבודה הכירו אותי בתור הצלם שתמונותיו על הקירות, ושאלו למה  אני לא הופך אותו למקצוע שלי, ואכן, כשסיימתי לעבוד בהייטק עקב צמצומים, בגיל 55,

החלטתי להתמקד בצילום כמקצוע. אני מצלם הופעות חיות, אירועים וצילומי תדמית, פוגש אנשים, מרגיש סיפוק במהלך הצילומים ומתגובות הלקוחות. כאן בבלוג יש מבחר קטן של צילומים אישיים. צילומים רבים אחרים נמצאים ברחבי הרשת, ואתם מוזמנים להקליק על הקישורים בתפריט אודות.